הרבה לפני שהמושג "קורונה" נכנס לחיינו התחלתי לצלם פרויקט אישי.
מן פרויקט שכזה שהתגלגל לי אצלי תקופה מאוד ארוכה ולא הצלחתי להוציא אותו מהראש. תקופה מאוד מבלבלת שניסיתי להבין מי אני ,מה אני בכלל עושה פה ומה התרומה שלי לעולם. לא כולם יודעים (אם כי לאחרונה התחלתי לדבר על זה קצת יותר) אני גם מצלמת וגם מעצבת. אני עושה את שני הדברים האלה במקביל... יש שיקראו לזה "גם וגם" 😉... החיבור הזה של חלל שחיים בו אנשים והאפשרות שלי לתעד את אותו המכלול דרך הצילום - קסם לי. ואז כשחיפשתי את מי ומה לצלם קרו לי שני דברים. הדבר הראשון- עשיתי סיור לוקיישן לפני אחד מהצילומים שלי וראיתי אמא ובת קטנה יושבות ומתחבקות על מדרגות בית על גלגלים באחד מהפארקים במרכז הארץ וב-ר-ו-ר שהתביישתי לפנות אליהן ולהתעניין. והדבר השני הוא שנתקלתי באיזה פוסט באחת מהקבוצות המקומיות בפייסבוק של אמא שמגדלת את בתה בחינוך ביתי ומחפשת להפגיש אותה עם ילדים נוספים בגילה. היא גם ציינה שהם "גרים בבית על גלגלים, נודדים בארץ ועכשיו עושים עצירה של חודש חודשיים בפארק...". יאיייי! אסימון? צירוף מקרים או קארמה? לא התביישתי הפעם!!! ככה הכרתי את אושר, הלל ועלמא. משפחה מופלאה שעשתה שיפטינג מתוך טירוף החיים האלה ובעצם חיה את החלום (אולי של כולנו?). הם הכניסו אותי לביתם שאותו בנו ושיפצו במו ידיהם בכישרון רב, עם דגש על אקולוגיה (יש קולטי שמש על גג המשאית), עיצוב בר קיימא, חיסכון, אירגון ומינימליסטיות מופלאה (יש להם שם ה-כ-ל!). יש להם בית שנע ונד ברחבי הארץ ויש להם מרחבים שלא נגמרים, שלא מוקפים בגדר, או חומה, שלא נמצאים בין רחובות וכבישים...טבע! סשן מואר וספונטני ומשפחתי. כזה שמרכז בתוכו את כל מה שאני מחפשת. לא סתם אני מפרסמת דווקא עכשיו את הסשן המופלא הזה (אחרי שדחיתי ודחיתי ודחיתי כי באמת שלא מצאתי את המילים הנכונות להסביר את כל מה שרץ לי בראש) דווקא עכשיו כשהמושג ב י ת מקבל משמעות גדולה עבורי. ועבור כולנו. (ע"ע קורונה)

​

ומה לגבי המשך הפרויקט?

אז קודם כל אני מחכה בקוצר רוח שכל נושא הקורונה יעבור אותנו ואז אני אשמח לפגוש ולהכיר משפחות נוספות ומיוחדות שגרות וחיות בבתים מיוחדים, בלוקיישנים מיוחדים ואפילו רחוקים (וכמה שאני צריכה לחזור ולטייל!!!) אשמח אם תשתפו, תתייגו ותספרו לי על משפחות כאלה שיהיו מעוניינות שאספר (דרך הצילום) את הסיפור שלהם🙌🏼